הכמיהה שלי להיות עורכת דין באה מתחושת ייעוד ושליחות. אני יכולה לומר בביטחון כי המקצוע בחר בי, יותר משבחרתי בו. 

אני מאמינה בעבודה יסודית ומקיפה, שנעשית על ידי באופן אישי, עם כל הקושי שקיים בעיסוק הזה וכל החזיתות וההתמודדויות האין סופיות, אני אוהבת ומכבדת בכל ליבי את המקצוע, את מה שהוא מאפשר, את היכולת לסייע, לשפר, לעודד, ולייצר את השנוי  את הזכות להיות שם עבור אנשים בשעתם הקשה. אני מאמינה יותר בדרך של שלום מאשר בדרך של מלחמה, לשמש להם לפה, לכתף, למקור תמיכה ומפלט, ואז לראות אותם פורשים כנפיים, יוצאים מחוזקים לדרך חדשה.

אני שמה דגש על שמירת התא המשפחתי גם בפרידה, ראיית כל הנוגעים בדבר בדגש על הילדים והפיכת הפרידה ממשבר להזדמנות, מלמדת את הזוגות להתבונן על כלל הפרמטרים אשר מרכיבים את הפרידה כמכלול שלם, דבר אשר הזוגות לא מצליחים לראות בזמנים הללו, ומונעת מהם ליפול למלחמות שווא וריבים שאינם מקדמים אף אחד ושום דבר, נהפוך הוא, רק מחלישים אותם בטווח הקצר ולבטח הארוך.  

ישנו הקו המחבר בין זוגות – מלחמה ושלום – דבר אשר מצוי בגישתי לאותה עבודה קשה, הסתכלות על הפרטים הקטנים ביותר ובכך מאפשרת לנהל באופן חכן ונכון את הסיטואציה בכללותה. 

חשוב לצין כי לפעמים אין מנוס ממערכה משפטית ולפעמים כניסה לשם הינה טעות קשה. 

את התשובה לכך ניתן יהיה למצוא בתמונה הכוללת ובמשתנים הרבים, אותם יהיה צריך לאסוף בדרך. 

חשוב מזה, אני מאמינה שגם "מלחמה" ואף הקשה שבהם, צריך לדעת לנהל וניתן לעשות זאת בחוכמה, בתבונה, בהגינות וביושר.