תביעה למשמורת והסדרי שהות:
שעה שבני זוג מבקשים להתגרש, במידה ויש להם ילדים משותפים, אזי עליהם להסדיר גם את סוגיית משמורת הילדים. כלומר, עליהם להכריע מי מהם יהיה ההורה המשמורן, הנושא באחריות לגידול השוטף של הילדים. במקביל, עליהם להכריע מה יהיו הסדרי שהות של ההורה השני, הלא משמורן. ענייני משמורת ילדים נדונים בדרך כלל בבית המשפט לענייני משפחה, אך במידה ותביעת הגירושין שכורכת בתוכה את עניין המשמרות הוגשה לבית הדין הרבני תהא הסכמות בעניין לבית הדין הרבני.
במסגרת סוגיית המשמורת, יש לבחון פרמטר עיקרי אחד והוא מהי טובת הילדים. את טובת הילד בוחן בית המשפט באמצעות התרשמותו מההורים וכן באמצעות חוות דעת של פקיד סעד, הבוחן את מסוגלותם ההורית של ההורים. בין היתר, בוחנים את חזקת הגיל הרך, הגורסת כי ילדים עד גיל 6 צריכים להיות בקרבת אמם, משום שהם קשורים יותר לאמם.
יוער, כי במסגרת קביעת סוגיית משמורת ילדים, קיימת היום אפשרות נוספת שהופכת להיות שכיחה יותר ויותר. לא עוד משמורת בלעדית לאם והסדרי שהות לאב או להיפך, אלא משמורת משותפת בין ההורים. כלומר, משמורת שמתחלקת בין ההורים באופן שווה. כך ההורים נהנים מזמן שווה במחיצת ילדיהם. עם זאת, משמורת משותפת מטילה על שני ההורים אחריות כבדה ושווה, על כל המשתמע מכך. בית המשפט יבחן את טובת הילדים, כך שאם יימצא שמשמורת משותפת עדיפה ועולה בקנה אחד עם טובת הילד, אזי הוא עשוי להטיל משמורת משותפת גם בהיעדר הסכמה של אחד ההורים.
הלכת בית המשפט העליון (בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית) קבעה כי חיוב במזונות קטינים בגילאי 6 – 15 מהווה חיוב מדין צדקה שחל על שני ההורים, על סמך יכולתם הכלכלית היחסית מכל המקורות, לרבות משכר עבודה, ותוך התחשבות בנסיבות הצדדים ובמיוחד בהתחשב בחלוקת הזמנית בין ההורים.
ההתייחסות ניתנה לשני מקרים ספציפיים של משמורת משותפת וחלוקת זמני שהות שווה בגילאים 6 – 15, שאז יש לבחון את חלוקת הזמנים בפועל, ונקבעו עקרונות לאורם יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו בכל מקרה לגופו, כאשר אין הכרח בשימוש נוסחה דווקא אלא בהפעלת שיקול דעת בית המשפט.
לאחר מכן, התברר כי אפשר ליישם את העקרונות שנקבע גם שלא במצב של משמורת משותפת.
הפסיקה מאז קבעה כי עקרונות אלה יש ליישם גם כשאין מדובר בהסדר של משמורת משותפת ואף אם זמני השהות אינם שווים, ברם כל מקרה לגופו. (עמ"ש (ת"א) 33549-04-16 פלוני נ' פלונית ש' שנלר).
